כתבו את המייל שלכם פה

כתבו את המייל שלכם פה ותקבלו התראה למייל בכל פעם שנעדכן את הבלוג! איזה קטלני אה?

יום שישי, 19 באוגוסט 2016

קיוטו של זהב

והפעם:


בליל סערה גשום, גשם טרופי חם אומנם,  אך סוער לא פחות, לא חס ומרטיב עד תום, ועוד אחרי נסיעת רכבת לילה שהתעכבה ונמרחה כמו מסטיק והפכה לכמעט שעתיים וחצי מייגעות שבהן לא הספקנו לקנות אוכל, וכך, עצבניים מרעב (כבר ידוע לנו מהיום הראשון שרעב זה הגורם מספר אחת לחוסר הרמוניה בתקשורת בנינו), הגענו לקיוטו.
בכניסה לשוק

ובתוך השוק



קיוטו היא העיר בירה הקודמת העתיקה של יפן. מלאה מקדשים והררית. ה"ירושלים" של היפנים כמו שאמרי מגדיר. ובספר הטיולים ("לונלי פלאנט") כתוב: לכאן באים גם היפנים כדי ללמוד על התרבות של עצמם. במושגים ישראלים, טוקיו וקיוטו הם כמו ת"א וירושלים. האחת חדשה, בירת המסחר והקדמה ואילו השנייה היא בירת ההיסטוריה.







למרות קבלת הפנים המאוד לא חמה של קיוטו, התעוררנו למחרת, מאוחר יחסית יש לציין, (דבר שקורה כבר יומיים ברצף!). אני רואה את ההשכמה המאוחרת כאידאלית כמובן, הדרך הנכונה לחיות, בעוד שהמ"פ במיל' רואה זאת כשחיטות מוגזמת ובזבוז של הזמן, והוא מזמן היה מוכן כבר לצאת לרוץ את כל העיר או להוציא לטיול בוקר את הכלב הדמיוני שלנו.


התחלנו את היום במסעדה ביתית מקומית על הרחוב הראשי קרוב לדירה. האנשים פה נחמדים. מאוד רוצים לעזור. הרצון של היפנים לעזור ולהיות אדיבים מרגיש לי מאוד אמיתי. כולם מחמיאים לאמרי על היפנית הנהדרת של הבחור הלבן והזר הזה עם העיניים הבהירות, ואתמול משום מקום גם כל יושבי המסעדה (איזה 3.. מקום אינטימי) החמיאו לו על השליטה המרשימה באכילת מקלות. בעיקר כנראה לעומתי שעדיין מבקשת מזלג או כפית בכל מקום ומקבלת לפעמים סכו"ם ילדים, כי רק הם עוד אוכלים פה עם סכו"ם.


נחשו מי אוכלת עם מזלג?
ובכלל כל הטיול הזה הוא טפיחה גדולה על השכם (או האגו) של הבחור, על היפנית, על ההתמצאות, המבטא, מה שנהדר כמובן, כי הוא די צנוע ולא יזיק לו לשמוע קצת מילים טובות. אה, גם על החברה היפה שלו החמיאו לו אתמול. "אתה בחור בר מזל" הוסיפו. מה שאני מניחה שאמור להחמיא גם לי דרך המחמאה שהוא קיבל.


המשכנו למה שנקרא פה בקיוטו בפי הספר: temple hopping. קופצים בין מקדשים. התחלנו מאחד שעולים המון מדרגות להגיע אליו, והמשכנו לשני שהרשים אותי מאד. כל כך הרשים שלא הפסקתי לצלם. כל דבר. כל זווית אני מהנדסת ומסדרת ודואגת שאף אדם לא פוטוגני ייכנס בטעות לתמונה, אלא אם כן אלו בחורות שלובשות קימונו ואז הם דווקא משתלבות לי יופי. מעולה, יצא אותנטי, מאשרת לעצמי בשמחה עוד תמונה מוצלחת. למרות שהתמונה מייצגת כמה נשים בודדות בקימונו אותם תפסתי לרגע אחד בזמן מתוך ים של תיירים מערביים ויפנים בבגדים מערביים סטנדרטים.





אני ממשיכה לצלם, גוררת את המתוק להמון סלפיים להם הוא מגיב בפרצוף מאד לא מרוצה של "נווו ענברי לא שוב עכשיו.." זה כמובן לא עוזר לו לפחות חלק מהזמן וכך אני ממשיכה לצלם בהתלהבות עד שבאמצע הביקור נגמרה לי שהסוללה של המצלמה. וגם של הנייד. וגם של הנייד של אמרי.



סלפי באגם של הארמון

סלפי בנהר

סלפי בארמון
זה מצחיק. בהתחלה קיוטו נראתה סתם עיר יפנית. מודרנית, סטנדרטית.
הרחוב הראשי עליו התהלכנו מזכיר לי את el-camino, אל קאמינו, סתם רחוב מסחרי משעמם, סטנדרטי ואין סופי שמחבר בין מספר פרברים אמריקאיים מנומנים של מפרץ העמק. אבל ברגע שנכנסים שורת בניינים אחת בלבד מאחורי הרחוב המסחרי המשעמם, עולם של מקדשים מתוחזקים להפליא במיטב הניקיון והשיחזור, מדרגות שנושאות אותנו אל-על לגובה אדיר עם נוף של הרים ואופק של עיר, ורחובות קסומים מלאים חנויות יפיפיות עם ממתקים יפנים, מאפים, צעצועים, חנויות תה ועוד. אזור החנויות הקסומות במורדות המקדש כבר מזכיר לי את כרמל, עיירת בוטיק על הים בקליפורניה. כלומר שמאוד יפה שם ברחבות הללו. ואני מתלהבת מכל חנות. ושואלת את אמרי בפליאה איך יפן כל כל עשירה, הרי מדינה שמתחזקת רחובות כל כך נקיים ומקדשים כל כך משוחזרים וחנויות שנצבעו לאחרונה וודאי יושבת בנחת על כלכלה משגשגת לא כך? הוא הסביר לי שיש להם תעשיות פורחות, אבל מחסור בילדים וילודה צעירה שעליו הם מנסים לפצות בתיירים. ואכן לרוב יש פה הנחת מס לתיירים בהצגת דרכון.


בחורות עם קימונו. כמו שאתם רואים, לכולן יש.

ממשיכה להתלהב מהרחובות. אני מזהה ברחוב קבוצה של אסיאתיים שמדברים חזק. הוגים מילים בצורה גסה יותר לאוזן. מרושלים יותר בהופעתם. שאלתי את אמרי אם הם מדברים שפה אחרת והוא אישר שהם סינים ושאל איך ידעתי. אמרתי לו ששמעתי שפה עם צלילים שונים והאנשים חריגים פה בנוף. ואז שאלתי איך היפנים מדברים עם סינים? הרי לא אלו ולא אלה חזקים באנגלית. והסביר שסינית היא שפה שלישית מדוברת ביפן ונלמדת באוניברסיטה. מגניב מאד חשבתי.


למחרת ביקרנו במוזיאון המאנגה, קומיקס יפני. חלק תרבותי ענק פה. לא הכל היה מלהיב. בהתחלה רציתי ללכת וחשבתי שאני אהיה הבחורה היחידה מוקפת חנונים. אבל משהו הקסים אותי והיה שווה את הביקור. הייתה "שעת סיפור", או ביפנית KA-MI-SHI-BAI  לילדים בגיל הגן. במקום ספר הסיפור מתואר באמצעות סדרת קלפים בגודל תמונה כשעל הקלף האחרון (הגב של התמונה האחרונה שהוצגה) בכל פעם מופיע ה"עמוד" הרלוונטי אותו מקריא המספר. בגן היפני, כמו של האני שלי, המספר היא הגננת.


והפעם המספר התלהב ממש כמו שחקן, כמו הצגה של אדם אחד, והילדים משתהים, צועקים ממש כשמפחיד, מתגלגלים מצחוק כשמצחיק, עד שהגענו לחדר לא הבנו מאיפה הצרחות ומאיפה הצחוק שממלא את המסדרון.
גאוני חשבתי. כל כך אהבתי את זה. אין גבול לסיפורים הנהדרים שאפשר ללמד ילדים קטנים ככה.


והמתוק? הוא הכי התלהב כי היו עושים לו את זה בגן היפני בו גדל, את התאטרון סיפור יחיד. ואף סיפר איך פעם ביפן אמא צילמה תמונות מחמישה בלונים והעבירה להם תיאטרון סיפור יפני בבית, לילדים הישראלים הקטנים שגדלים להם ביפן הרחוקה. נהדר וגאוני חשבתי. פשוט גאוני.


עוד מקדש
ובפעם הבאה תשמעו מאיתנו מהעיר השלישית בסדרה. אוסקה. שהיא כמו חיפה. לא מוערכת וללא סיבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה