נכון על הירושימה לא כתבנו. על החוויה הזאת כנראה תשמעו מאיתנו בעל פה... בכל מקרה לאווירה...
רכבת בטוקיו, בוקר אחרון של טיול.
רוב האנשים עם העיניים על מסך הטלפון שלהם. אחד מחזיק שני מסכים של אייפון, במקביל, אחד לצפייה בסדרה והאחר למשחק. רובם עם אזניות. הם גם הולכים ברחוב עם אזניות. ואוכלים איתן. ניתן לאתר גם כמה וכמה אנשים קוראים ספרים, או קומיקס יפני, משמעותית פחות מאלו שבטלפון אבל בכל זאת. ובכלל, פתאום שמתי לב שרק אנחנו מדברים בקול רם בשיחה קולחת וממלאים את הרכבת בצלילים ומילים של עברית וכל המקומיים שותקים. אבל הם לא שותקים סתם מעייפות או מתוקף מנהג מקומי.. הם שותקים כי הם נוסעים לבד. כולם.. לפחות על הקרון שלנו. כל בוקר הקרונות מוצפים אנשים שותקים. כמו במסעדות שאנחנו אוכלים בהן בצהריים, דלפקים, אוכל מהיר (לרוב נודלס עם תוספות בסיסיות), ורוב האנשים יושבים לבד לאכול. באמצע היום... אבל גם בערב במסעדות יפות יותר.. יושבים לבד, עם טלפון או אוזניות במסעדה. מזל שהמציאו את כל אלה כדי שלא נרגיש את הלבד הזה שממלא את כל העיר והעולם הזה בכל רגעי הביניים האלה.. ובכלל, כמה מביך להיות לבד, לפחות עכשיו לאדם יש כלי נשק יציב כדי להרגיש אותו פחות. לחשוב עליו פחות.
 |
| ברחובות הירושימה שלי האסון לא קרה... |
זה לא שבארץ אנשים לא יושבים לבד לאכול.. פשוט לרוב בארץ יש רעש של דיבורים. אוכלים בקבוצות. באוטובוס וברכבת. ברחוב. בעבודה. אנשים יותר... ״חמולאתיים״. מדברים הרבה. יותר אנשים מסתובבים בקבוצות גדולות, משפחות, ילדים, חיילים. מספיק לרדת מהאוטובוס אחרי כמה תחנות לדעת הכל על כל מי שהרגע ישב לידך וסיפר בטלפון את כל סיפור חייו ליד האוזן של הנוסע הצמוד.
 |
וכשהם בפלאפון, לא ראיתי אף אחד בפייסבוק. בכלל. ותאמינו לי, בכל הזדמנות אפשרית (ויש המון כאלה) אני ואמרי מציצים לסמארטפונים לראות מה הם עושים. זה רוב הזמן פוקימון גו, לעיתים משחקים נפוצים אחרים, נשים וגברים משחקים, ולעיתים יותר רחוקות מייל או וואטס אפ כזה או אחר (אבל לא וואטס אפ עצמו). בארץ כמעט תמיד כל מי שבפלאפון נמצא בפייסבוק, כדי להתתחבר לעוד לאנשים. או שרוב אנשים מתקשרים בערוץ תקשורת כזה או אחר עם מישהו שגם הוא או היא נמצאים עכשיו לבד בחלק אחר של הארץ, כדי שכל שנייה ישראלית אידיאלית תהיה מוקדשת לתקשורת מרבית עם המעגלים החברתיים. דיבורים שכאלה, על ההוא וההיא והם, והמדינה, וטוב ורע וכדומה.
כמובן שגם בארץ אנשים על מסך הטלפון... זה פשוט שכאן יש מנהגים שהם מוקצנים יותר ונורמטיבים יותר. נניח, אם בארץ אדם אחד ובטח יותר היו יושבים לארוחת ערב לבד עם אוזניות במסעדה, אני מאמינה שזה היה חריג למדי בנוף... ואני משום מה חושבת שקשה לעלות בארץ על כל כלי-תחבורה ציבורי באשר הוא ולשמוע רק את דממת הנסיעה שמתרוצצת מהר כדי להביא אותנו במהירות ליעד הבא. פה זה לא חריג.. מעין נורמליזציה של הלבד..
ובכלל, יש נורמליזציה של כל תרבות המשחקים הוירטואליים פה. בכרזות ענק. בכל חנות. על טלוויזיות ברחובות. על כל מיתוג מוצרים ובגדים ואוכל. ממש כמו סלבריטי מקומי, הסביר אמרי המתוק, דמויות המשחקים הוירטואליות הן דמויות מוכרות, נפוצות ונורמטיבית פה בסביבה.
 |
| רובוט מפורסם ממשחקים וסדרות מצויירות. בגודל לייף-סייז. גיבור ילדות. |
אמרי טוען שאחת הסיבות לשיעור הילודה הנמוכה בקרב אוכלי הסושי היא שהם מובכים מהנושא של המפגש עם המין השני, ויש להם מעט מדי סיטואציות חברתיות לפגוש אנשים ובטח לפגוש בני זוג ובנות זוג. אין להם מספיק פנאי. הם חיים כעבדים מודרניים, עובדים עד שעות מאוחרות ויוצאים מאוחר הביתה... מעט זמן לבילוי, לטיפוח של זוגיות...
אני כותבת את זה כשאנחנו על רכבת הלילה האחרונה, 23:15, הרבה אנשים בבגדי העבודה שלהם נוסעים איתנו.
הם סיימו רק עכשיו לעבוד? אני שואלת את המתוק. הוא משיב שהם חוזרים עכשיו מהיציאה שאחרי העבודה, עם הבוס ושאר העובדים ושזה נפוץ פה ובעצם חשוב כמו עוד עבודה.
אנשים נרדמים ברכבת. חלקם בעמידה וחלקם מועדים כמעט אחד על השני, כי יגיעו הביתה מאוחר ומחר קמים מוקדם ומחר חוזרים חלילה, אז הם מרשים לעצמם לחטוף עוד שנייה של שינה. הם ממש ״מתעפצים״, מה שנקרא בסלנג צה"לי, עייפות צבאית, זאת עייפות כבדה כזו, מהסוג שמספיק כדי להירדם בעמידה (על רכבת מטלטלת).. כמו חיילים ברכבות בארץ, רק שפה הם חיילים בצבא המודרנה. כנראה בגלל זה יש להם כל כך הרבה משאבים לערים החדשות, מתוחזקות והתשתיות המתוחכמות שלהם, חשבתי לעצמי. כי הם עובדים כל כך קשה.
והקומיקס לדוגמה. כל חנות פה מלאה ספרי קומיקס גרפיים של בחורות מצוירות. אמרי טוען שזה סימפטום של הלבד, דרך להתמודד. אני טוענת שזה חלק מהסיבה. שכל הקומיקסים על בחורות לא מציאותיות, מצויירות, והאנשה של העולם הוירטואלי מנתקים את התכונות האנושיות הטבעיות מהמציאות. הופכים אנשים לסוג של... מנותקים רגשית וחברתית. שנינו מסכימים בסוף שזה מעין מעגל שמזין את עצמו.
אני מוצאת בתרבות היפנית הנגלת לעיניי לא מעט ניגודים והפכים. מצד אחד, מעט ילדים בנוף. הרבה מבוגרים, לבד. ואם כבר קבוצות, אז כמעט תמיד קבוצות חד מיניות, כלומר הרבה גברים יחד או קבוצת נשים, או זוגות. מעט קבוצות מעורבות של נשים וגברים, יותר חריג בעין... וכאשר כן רואים ילדים, הורים וילדים, כמעט תמיד רואים שמסתובבת איתם הסבתא. אמרי הסביר שחשוב להם השושלת ויש להם כבוד לדור המבוגר, כמו המשפחה שהתארח אצלה בעבר.
אז מצד אחד מעט ילדים, מצד שני, כבוד לשושלת משפחתית.
הרגלי חיים- מצד אחד איכות חיים בריאה: הרבה תה ירוק, הרבה ״אונסן״, בתי מרחץ -ספא ומסאג׳ים כחלק מהשגרה, ואוכל שכולל הרבה דגים וירקות. מצד שני, בכל עיר קטנה וגדולה יש אולמות הימורים, התמכרות בולטת למשחקים וירטואליים כתופעה חברתית נורמטיבית, ועבודה כרונית סביב השעון עד מאוחר, ומעט מאד פנאי.
ולמרות שהלבד פה יותר נורמלי לדוגמה, גם יש פה המון הערכה של הביחד. (אולי בגלל זה?) כשאני רואה קבוצות של נשים צעירות בגילי לערך, קצת פחות קצת יותר, יש להן מנהג להתלבש אותו דבר. אותה נעל, אותה שמלה או חולצה, כמו תאומות.
גם אותי הלבישו כמו אחותי. כשהיינו מאד מאד קטנות. וזה נשאר שם. לא הייתי חושבת להתלבש כמו חברה שלי ולתאם איתה בגדים כאישה בוגרת. אמרי הסביר שזה חלק מהגאווה והסימליות שבהשתייכות לקבוצה. להראות את החברות שלהן. כששתי חברות שלי פעם לבשו חולצה דומה הן כמעט סירבו לצאת מהבית ממבוכה. הרי כל רצוננו במערב זה להביע את העצמיות הייחודית שלנו, לא חס וחלילה להיות דומים.. בספר של דן אריאלי כתוב שבתרבות המערב יש העדפה להיות ייחודי מהקבוצה לעידוד ערך עצמי גבוה, ואילו בתרבויות המזרח מועדף להיות כמו כולם, חלק מקבוצה, חלק מהעדר, להזמין אותה מנה במסעדה, לעומת מנה ייחודית.
אז איך אני מעקלת את כל הניגודים האלה? ההרגלים החיובים של איכות החיים הניכרת לעומת השליליים?
אני חושבת שהם חווים פער בין ערכי קהילה של חברה מסורתית של תרבות המזרח לבין הערכים החדשים (כדוגמת האינדיבידואליזם) שאורך החיים המודרני כופה עליהם.
זה קיים בעוד מקומות, פער בין הניסיון לגשר על ערכיי מסורת כמו משפחתיות לעומת עבודה מודרנית.
במערב אני יודעת שמדברים על זה אומנם. על החוסר איזון הזה בין החיים לשגרת עבודה, מודעים לו, זה אומנם לא ממש משתנה באופן חברתי אבל זה קיים בשיח ובמודעות.
אני תוהה אם גם פה זה קיים בשיח. אם גם פה יש שיח שמבקר את חוסר האיזון במירוץ הזה, כי נדמה שפה הוא מוקצן יותר, השיעבוד המודרני הזה, שמוביל לבריחה למשחקים וירטואליים לשם קצת מנוחה נדרשת לנפש המתרוצצת.. ואם כן איך נראה פה השיח הזה? מבקר? מפוקח?
אני לא יודעת. אבל אלו שאלות שעולות לי ממה שבולט לי. יחד עם עוד הרבה מחשבות ותיאוריות שלמות שאני ואמרי בונים, שאותן אחסוך מכם.
אתמול בערב התרעננו במסעדה איטלקית, קצת פיצה ויין ״מערבי״ (צרפתי אדום, לא סאקי נניח), וסלט! כן כן, סלט אמיתי, אבוקדו עגבניה, ירקות חיים ושמן זית ויניגרט. לא להאמין כמה חסרו לי דווקא הירקות החיים. מסתבר שחיפשנו להתרענן קצת מנפלאות הסושי והאוכל היפני, ונהננו כל כך, והפיצה הייתה קטנה, טעימה ונהדרת. כנראה זה עניין של צורך בגיוון. לזכותו של האוכל היפני אומר, שהוא מגוון ונמאס הרבה פחות מהר מהאוכל האיטלקי. הרי פיצה ופסטה כל יום... נמאס מהר. (נזכרתי בקיץ הקודם שלי ברומא).
״אתה חושב שזאת פשוט הפיצה שהיא מדהימה באופן אובייקטיבי או שאנחנו רעבים לפיצה?״
"כן היא די מדהימה".. עונה לי המתוק... אבל גם כנראה שהגיוון עושה אותה טעימה במיוחד.
והאמת שנזכרתי שביומיים האחרונים שלי ברומא. נהננתי במיוחד דווקא ממסעדת סושי מרעננת. ואני זוכרת גם אותה כטובה במיוחד עד היום.
כנראה שכוחו של ההרגל מצליח להפוך גם את המאכלים הטעימים ביותר לטבעיים לחושי הטעם.
בנימה זאת, אני מחכה כבר לחזור להרגלים של סלט ישראלי, אוויר הרים ירושלמי צלול כיין, יין, ירושלים בכלל, ועוד כמה גינונים ישראליים של חום אנושי ודביקיות משפחתית וחברתית מוגזמת.
נשיקות, ונתראה בארץ.
